אולי זו הכמיהה לנוחות ואולי הרצון בביטחון, ואולי זה בכלל הפחד מהלא נודע, אבל יותר מידי אנשים תקועים משך שנים במקומות עבודה או בתפקידים שגורמים להם לתחושת תסכול.

במקום בו אתה מבלה בין 8-12 שעות כל יום, אתה רוצה להרגיש שמעניין לך, שאתה מוערך ותורם. כשאתה ממלא את אותו התפקיד משך שנים אתה רוצה גיוון. וכשמה שאתה עושה בארגון נותן לך תחושה שאתה, גם לא מבטא את מי שאתה, וגם לא עושה את מה שאתה אוהב, אין מצב שתרגיש מסופק, ואין מצב שלא תסתובב עם עננה מעיבה של סימני שאלה מעל ראשך, ותחפש ללא הרף את הדבר המתאים.

האנרגיה שלך- יורדת, המוטיבציה- דועכת, תחושת המשמעות- נעלמה מזמן, ובמקומן צצים תסכול וסימני שאלה: מי? מה? מתי? האם בכלל? למה לא כדאי? ולמה כן? ואם כן אז מתי? ואיך מתחילים?…

לרוב האנשים אין אומץ 'לשבור את הכלים', במיוחד לא אם הם עובדים בארגון טוב, מול בוס סביר וקולגות טובים. רוב האנשים לא 'שוברים את הכלים', לא רק בעבודה אלא בכל תחומי החיים, גם לא כשהם סובלים. לרובם, החיים עצמם שוברים את הרצף במשחק, ולרוב ברגעים הכי פחות צפויים או מתאימים.

כך קרה ליואב, מנהל אגף בחברה, שעבד שנים באותו תפקיד ומזמן איבד את הניצוץ בעיניים, את ההתלהבות ואת חדוות העשייה. יואב המשיך לעבוד מכוח האינרציה, ללא קורטוב של יוזמה או התלהבות. כולם בארגון היו שותפים לתחושת הדיכוי הפנימית שחש יואב, אולם איש לא הצליח לעזור לו. ביצועי האגף נפגעו, מורל הצוות נפגע, ויחסי האנוש של יואב עם שאר המנהלים היו במצב של תקלה מתמדת. תוך כדי תהליכים בארגון יואב פוטר. פשוט זה לא היה לו, אפילו שידע שנמוך יותר מהנקודה בה היה, לא יכול היה לרדת.

היום, חמש שנים אחרי, יואב הוא מנכ"ל של חברה מתחרה. הוא מאושר, מסופק, מלא חדוות יצירה וכולו עשייה. אפשר בקלות לומר שיואב מאושר.

דנה, מנהלת בהיי טק כבת 35, הפכה לאימא בפעם השנייה ומאותו רגע השתנו סדרי העדיפות שלה. המחשבה, שלא תוכל לראות את ביתה עד עשר בלילה לא נתנה לה מנוח, והיא מצאה עצמה סופרת, בהתחלה את השעות ואחר כך את הדקות, עד שתצא מהמשרד.

מזל משמים או צירוף מקרים סתמי, גרמו לכך שהארגון, מרגע שמוזג עם חברת אם גדולה, שינה את המבנה הארגוני והוסיף תפקידים, כדי להתאימו לפעילות החדשה שלו, ולדנה הוצע תפקיד ניהולי חדש שכלל הרבה שעות עבודה מהבית. מאחר וזה היה בדיוק מה שרצתה, דנה קפצה על ההצעה, למרות שרמת השכרה הגבוהה לה הורגלה לא נשמרה במלואה. מאז ועד היום היא מאושרת.

כך קרה גם לדפנה, שעבדה 23 שנים בארגון טוב, מול בוס הכי טוב, עם קולגות נהדרות, אבל בתפקיד שהרגיש לה קטן מידי, לא מאתגר, משמעם וחסר משמעות. דפנה נשארה ונשארה ונשארה… כך 23 שנים. עד שהחיים 'זימנו' לה הפתעה משלהם- בדוגמת מחלת הפיברומיאלגיה, שרבים טוענים שמקורה גם בלחץ, עומס ושחיקה. וכך, קמה בוקר אחד , שמה את המפתחות ואמרה "שלום ותודה", אחרי 23 שנות עבודה. דפנה עשתה הסבה, למדה והתפתחה ואני פגשתי אותה כשפנתה אלי כדי שנהפוך את היעד והמקצוע החדש למומחיות וקריירה עצמאית. היום דפנה בעלת עסק מצליח משלה, יועצת- מאמנת למנהלות ונשות קריירה בדרכן למצוא את האיזון בין הדרישות החיצוניות לצרכים וליכולות הפנימיות. ואני מודה, שיותר מפעם התייעצתי איתה בנקודות בהן הרגשתי שקצת איבדתי את האיזון בין תחומי העשייה. היום, אחרי שהצילה את עצמה, דפנה מצילה נשים חדשות מידי יום. והיא מאושרת.

את יואב, דנה ודפנה פגשתי בצמתים שונות בקריירה שלהם ושלי. יואב היה מנהל בארגון בו ביצעתי תהליכים עסקיים, דפנה הייתה ועודנה אשתו של מנהל אותו ליוויתי בארגון, ודפנה הייתה מנהלת משאבי אנוש בחברה שהזמינה תכניות פיתוח מנהלים ועל הדרך גם שיתפה אותי בסיפור שלה והפכה ממזמינת עבודה ללקוחה בעצמה.

לכל אדם יש סדרה של אירועים מכוונים, ואנשים שמאפשרים אותם. רובנו לא מזהים אותם בזמן ולכן, מחמיצים את ההזדמנות. לעיתים, תגיע הזדמנות נוספת מאוחר יותר אבל בינתיים אתם משלמים מחיר יקר.

את הדרך הזו אפשר וכדאי לקצר!

לא חייבים לכאוב ולהתייסר,

אין צורך להתלבט כל כך הרבה,

ולא כדאי להקשיב לקולו של הפחד.

חשוב לאחוז את השאיפות הפנימיות בשתי הידיים, ובאומץ לפנות למי שיוכל לעזור לכם להפוך אותן, בקלות, בפשטות ובמהירות, לפריצה לדרך חדשה, שתגרום לכם לחייך ולהתלהב שוב ממש כמו פעם.