כשהבת שלי הייתה בת עשר צלצלה חברה שלי שהייתה קצינה במשטרה

ואמרה לי "תגידי למוריאל שאני מזמינה עוד 10 ספרים ואשלם לה כשניפגש".

"10 ספרים? ממוריאל שלי?", שאלתי אותה,

"ממתי ילדה בת 10 כותבת ספרים?",

שתקתי והמשכנו לדבר על נושאים אחרים.

 

בצהרי אותו יום הלכתי להביא את 'הסופרת' מבית הספר ובדרך סיפרתי לה על השיחה.

"אחלה" היא ענתה לי, "אם תדברי איתה לפני, תגידי לה שהספרים יהיו מוכנים ליום חמישי,

זה לא סיפור כזה גדול".

 

מידי יום פונים אלי אנשים מדהימים, מקצוענים, איכותיים ומומחים בתחומם עם בקשה אחת:

"תלמדי אותי איך לשווק ולמכור". ותמיד חוזר אותו סיפור-

"המתחרים שלי הרבה פחות טובים ממני,

אנחנו עדיין לא מכירים אז תצטרכי להאמין לי,

ולמרות זאת הם מוכרים הרבה יותר ממני" הם אומרים לי.

 

כבר בפגישת הייעוץ העסקי הראשונה, אחרי הכרות קצרה, אני מזהה את הבעיה.

ואז, אני מספרת להם את הסיפור על הילדה מוריאל והספרים שמכרה בגיל עשר.

אין אדם שלא אוהב את הסיפור, במיוחד מאחר ואני מספרת אותו בהתלהבות,

כל פעם מחדש, כאילו סיפרתי אותו בפעם הראשונה. כולם מתאהבים בילדה שלי

ובכישוריה (האמת, אני מבינה אותם), ואז, בלי שהם מכירים אחד את השני

מגיע המשפט הבא:

"טוב, אם הייתה לי אימא כמו לבת שלך, גם אני הייתי תותח מכירות!".

 

האמת, הם צודקים. אבל…

 

לי, לא הייתה אימא כמוני.

אימא שלי שנאה מכירות, תעבה כסף, לגלגה על אנשי מכירות, ובזה לכל דבר

שלא הריח ניחוח אקדמי- ספרותי. ומה לעשות, אני תמיד אהבתי למכור.

הייתי סוחרת בנשמה, מה שממש לא נחשב בעיני אימי. מילדות ידעתי,

כמו ביתי מוריאל, לייצר מוצרים שאנשים אהבו לקנות ולא ידעו לעשות בעצמם.

אבל האימא שלי לא רק שלא עודדה אותי להעריך את הכישורים שלי,

אלא גינתה בכל תוקף כל ניסיון שעשיתי כדי לתרגם את הכישרון לכסף.

 

שנים רבות הצליחו המסרים ההרסניים של אימי לייצר נתק מוחלט

בין הכישורים שהיו לי לבין היכולת לתרגם אותם למכירות ולכסף.

באיזשהו שלב נפל לי האסימון. הבנתי את הפואנטה.

כל כישרון שמביא אושר למישהו חייב להיות מלווה בתגמול.

וכסף, שטרות נייר, העברות בנקאיות, דולרים או מטילי זהב,

הם ביטויים שגרתיים להכרה בכישרון. זו כול הפואנטה.

אז את הבת שלי חינכתי בדיוק כך.

כבר מגיל צעיר כשהייתה מציירת ציור שנקראה יותר כמו קשקוש,

הייתי אומרת לה "יום אחד הציור שלך יהיה שווה הרבה כסף",

ואימא שלי הייתה מגחכת ומסננת בחצי פה "לא הכול קשור לכסף".

למזלי, אחרי שנים של למידה והתפתחות, הצלחתי להשתחרר מהמסרים

של אימי שמנעו ממני להתייחס בכבוד לכישורים שלי ולכסף שהם יכלו לייצר.

למזלה של ביתי מוריאל, היא נולדה אחרי שהשתחררתי מהמסרים ומההשפעות

שסירסו לי את היכולת לראות בכסף תמורה הולמת ומתבקשת לכישורים ולעשייה,

ובמיוחד אחרי שאהבת המכירות חזרה אלי,

ומזלה גם, שאת רוב השפעתה ספגה ממני ולא מאימי.

 

אם גדלתם עם אימא מדהימה (או עם אבא כזה, או עם שניהם)

שראתה בכסף משהו "מלוכלך" או סתם דבר לא חשוב,

וממש בלי כוונה רעה, היא העבירה אליכם את ההתייחסות האמביוולנטית לכסף,

והיום, כשאתם בעלי עסק משלכם, אתם מתקשים לדרוש תשלום,

לגבות תשלום ולמכור, עשו מעשה אמיץ:

הוציאו את עצמכם לחופשי,

נתקו את סיפורי העבר של אימא שלכם מסיפור ההצלחה העתידי שלכם.

 

מניסיון עם מאות בעלי ובעלות עסקים שהבינו את הפואנטה ויצאו לדרך חדשה,

כשהם מחברים בקלות והנאה בין העשייה לתמורה הכספית, אני יודעת

שבכל בעל עסק מסתתרת ילדה ושמה מוריאל שמסוגלת בתהליך קצר למכור הכול.