שירית בן ישראל

ברוכים הבאים ל 'עידן התוכן'. הריק הקיומי, החיפוש אחר משמעות והצורך בהכרה ובתחושת שייכות הפכו את התוכן בימינו למלך. בשביל לכתוב פרוזה אתה לא חייב להיות אדגר אלן פו והיצירה שלך לא חייבת להיראות כמו העורב או אנאבלי, ובכדי לכתוב רומן או מחרוזת סיפורים, אין צורך שתהיה פול אוסטר, או. הנרי, או מרק טוויין.  בעידן התוכן כל אחד יכול לכתוב, וכמעט לכל כותב ולכל תוכן יש קהיליית קוראים.

הדרישה לייצר תוכן חדש, מקורי ומעניין באופן קבוע מתישה. הואיל ורק מעטים מסוגלים לייצר פעילות תוכן אמיתית, כל השאר מתאמנים בשכלול אמנות השכפול. תוכן, משוכפל בימינו ברשתות החברתיות, בכמויות מסחריות, תוך התעלמות מזכויות יוצרים, ולרב ללא בקרת איכות, לשון וניסוח.  מזה שנים, ללא בושה משכפלים גם ערוצי הטלוויזיה השונים תוכן שאבד עליו הכלח עוד בעידן הקודם. הם, בדומה לממשלות השונות בישראל המנחיתות גזירות בלתי אפשריות אחת לרבעון, בונים על הזיכרון הקצר במיוחד של רובנו.

אנחנו מחפשים תוכן כדי למלא את רגעי הריק בין עבודה- ילדים- התנדבות- בילוי- משפחה, ולרב, מסתפקים בפירורים וקצוות שרופים ובלתי מרגשים בעליל של הדבר האמיתי. כי, בשביל לייצר תוכן אמיתי ומרגש, חייבים קודם לחיות אותו, להיות אותו ולהפוך אותו לשלך ולעצמך. לגדעון עמיחי לקח לדבריו life time כדי לכתוב את ספרו, כי הספר הוא בעצם ספר מסע החיים של הכותב, ואי אפשר היה לייצר את התוכן הזה בקיצור דרך. זו הסיבה, שכאשר צץ ברחבי הרשת או באטמוספרה תוכן, שגם לאחר שהסרנו את עטיפתו השיווקית הוא מרגיש אמיתי ומרגש, אנחנו עוצרים את הנשימה לשנייה ומתענגים על החוויה. הרגעים הללו נדירים, וכאשר הם והתוכן מבליחים מהאפלה, השיווק שלהם נעשה מכוח האינרציה, על ידי אנשים ברשת, שנהנים מרגע נדיר של העצמה אישית באמצעות ריגוש עצמי וריגוש האחרים מתוכן איכותי. שערו בדמיונכם, איזה עולם תוכן מדהים יכולנו לייצר כאן על האדמה, אילו רק ידענו לפרגן ולשתף בחיים, כשם שקל לנו להיות אמני  like ו-share  ברשת.

אז, איזה תוכן מעניין ומרגש אותנו ויגרום לנו לשגר אותו לכל עבר?

  • תמונות של תינוקות לבושים או ערומים, שוכבים, עומדים, צוחקים ובוכים, מרטיטות את נימי נשמתנו.
  • תמונות של נופים עוצרי נשימה המלוטשים בפוטושופ ותמונות של כלבים וחתולים, בעיקר עשרה בסלסלה מרוחים על האימא שרק ילדה אותם מרגשים אותנו בטירוף .
  • משפטי השראה אהובים עלינו במיוחד וכמו משקה אנרגיה לספורטאים, כך הם מספקים לנו תוכן מעצים וממריץ לדקה  קלה
  • סיפורים קצרצרים בני 5 שורות לכל היותר עם נימה אישית של חכמת חיים, כאב, סבל או התרפקות על העבר אהודים במיוחד , לדוגמא, אחד ממשפטי הפיוט של אליאב אללוף בדף הפייסבוק שלו" אומרים ש… לב אחד יכול לאהוב עד אין קץ, צחוק אחד יכול להביס את הייאוש, עץ אחד יכול להתחיל יער, נר אחד יכול להניס את האפלה, חיוך אחד  יכול להתחיל חברות…
  • תובנות לחיים טובים, שעל פניו נראות built in בתוכן הפרטי של כל אחד מאיתנו,  כמו אלו שמשחררת יונית עובד, מחברת הספר "ללכת אחרי הלב" – "הקשיים הם חלק מהדרך שלנו  לכן זו לא שאלה  אם נצטרך לעבור אותם,  אלא באלו עיניים נבחר להתבונן בהם".  מילה  אחת יכולה להכיל את היעד, מגע אחד יכול להראות שאכפת לך, אדם אחד יכול לעשות את ההבדל
    ו… בחירה אחת יכולה לעשות אותך האדם הזה, שיהיה ערב טוב לכולנו.
  • ובעיקר, אוכל, אוכל אוכל…: כי בעידן  האינסטגראם והפיינטרס, לא ברור מה בא ראשון- צילום האוכל  או אכילתו, לרב נראה שההתמכרות לצילום כדרך  לייצור תוכן גוברת על הדחף לאכול את המטעם שמונח על השולחן.

כל זיק של מה שנראה לנו כמו תוכן, מעורר בנו תקווה, שאולי, הפעם נעלה על הגל ונרגיש 'מלאים' לפרק זמן ארוך מהרגיל. דור הפייסבוק פיתח 'רעב רגשי' להכרה ושייכות, אותם הוא משיג למראית עין בשנייה אחת באמצעות לחיצת כפתור מהכורסא בבית או מהמשרד, ללא צורך להסיר את מסכת האנונימיות מעל פניו. הרעב יצר התמכרות במימדים ובתדירות שמעוררים ייצור תוכן בכמות אין סופית ובלתי נשלטת, ובשורה תחתונה, למרות כל התוכן הרוב מסתובב רעב, אחריו כשם שהיה לפניו:

 …"שומע ברחוב בדרך לעבודה משפט חזק, מצייץ אותו בטוויטר. קופץ לצהריים בחוץ עם חבר טוב, ברור שמעדכן סטטוס, שיצאו לכולם העיניים. האוכל סוף הדרך, "שנייה, אל תאכל אחי, נצלם ונעלה לאינסטגרם". חוזר לעבודה, במוד עייף משהו, מחפש ביו טיוב את 'עד מתי' של מרסדס בנד, עושה Share. סופר ת'לייקים. בלילה משחק סונגפופ, בואנ'ה איזה שירים היו בנייניטיז. לא עושים אותם ככה יותר. יאללה מתקפלים לישון, פותח את הפייסבוק, חשוב לראות מה הולך. זה לא טוב, זה לא רע, זה מה יש…" כתבה מוריאל בן- ישראל,  סטודנטית לתקשורת וניהול במכללה למנהל, יוצרת ומנהלת תוכן ל- 900 חבריה והם  כיבדו את האמירה שאישרה אותם ואת הרגשתם בשקיקה ובהרבה מאד לייקים, תגובות ושיתופים.

ביצירת התכנים שותפים שני הצדדים- המשווקים והלקוחות, ובדיאלוג הדדי הם מזינים זה את זה. בימינו, גם התוכן הכי אינטימי הופך לרכוש ציבורי המופץ בגאווה בכיכר הוירטואלית: " … כן, גם אני נבדקתי וגיליתי שאני חולה בסרטן…" אומרת לי בחורה צעירה שמעולם לא ראיתי בדף פתוח לציבור וזו, איננה פרסומת שקרית, אלא חלק ממהלך פרסומי המשלב תוכן אמיתי.

גם קו הזוועה נפרץ: כלבים שסועים, תרנגולות כרותות ראש בידי אברכים חוגגים, חתולים מנוערים על ידי פרחחים מתלהבים, תינוקות מטולטלים, נשים מוכות, גברים חובטים, הכל בימינו מקביל לתוכן ומקבל במה, והזוועה, בדומה לחברתה השמחה, גורפת לייקים, התרגשות ויש לה מערך הפצה מכובד.

תפיסת התוכן החדשה הניבה מבול של מתמודדים חדשים וחדשים יותר לקראת הבחירות המתקרבות. חלקם ייצר תוכן איכותי בעבר, חלקם, מתהדר במעטפת שמעולם לא אפשרה ולא ניסתה לאפשר לנו להציץ פנימה, כדי לגלות, או שלא, את התוכן החבוי במעמקיה. אחת שאלות התוכן היותר מעניינות היא האם התוכן שיצר לפיד במאות מדורים יספיק לו ולנו כדי לייצר תוכן איכותי ואמיתי ועמוק עד הבחירות ובעיקר אחריהן, או שסיפור התוכן שלו יהיה זהה לזה של אביו?.  מיקי רוזנטל, סמנכ"ל תוכן לשעבר, של חברת החדשות של ערוץ 22, המצוייד בקבלות- תוכן, שילוב של בולדוג ובולדוזר, שנחבט קשות בגלל התוכן שייצר בעבר ב 'שיטת השקשוקה' כשניסה להתחקות אחר מסכת היחסים הסבוכה בין משפחת עופר והמערכת השלטונית, הצטרף ליצרנית התוכן החרוצה שלי יחימוביץ, שעמלה מזה שבע שנים על הפיכתו לליבת האקשיין בישראל. האם יצליחו הוא והיא לשמר את התוכן האיכותי שייצרו עד כה גם אחרי הבחירות כשיעמדו מול שלל פיתויים בעלי תוכן שיווקי אטרקטיבי?, ואיזה תוכן מתכוונת ליבני להביא ל 'עבודה' ולחיינו, שלא הבחנו בו עד כה?, ימים יגידו.

גם התוכן שהיה אמור להיות בקופות הגמל והפנסיה מזמן איננו, ואנחנו חיים במציאות שקרית, בה אנו מעמידים פנים שהכל כשורה, ושלעולם נהיה צעירים, בריאים ויפים. התוכן האותנטי של המהפיכה החברתית שאכלסה את שדרות רוטשילד בתל אביב רק בקיץ שעבר, חי וקיים גם אחרי שהמהפיכה נפחה את נשמתה,  ומהשבוע, היא ותכניה נוכסו לקמפיין הטרום- בחירות של יחימוביץ, ממש כשם שהדגל הלאומי נוכס בימי העצמאות, על ידי שרי אריסון לפניה, לבנק הפועלים. ללא ספק, שני מהלכי ניוד תוכן מבריקים, רק חבל שהם מנכסים נכסי צאן ברזל של כלל העם והמדינה לגורמים פרטיים, ובכך גורמים לזילותם.

תוכן שיווקי באתרים, בבלוגים, ברשתות החברתיות, ובתוכניות הטלוויזיה השונות, תחת איצטלא של תוכן אותנטי מופיע בכל פינה. לצרכן כבר לא ברור מה נכון ומה לא, שום תוכן במדיות השונות אינו מה שהוא מתיימר להיראות, הרב עטיפות מיוחצנות באריזה סופר שיווקית.

כללי התוכן החדש:

  1. כל דבר הוא תוכן.
  2. לכל תוכן יש קהל מלייקקים.
  3. גם זוועה היא תוכן אהוד.
  4. אמנם תמונה שווה 1,000 מילים, אבל סיפור אישי מרגש לוקח אותה בסיבוב.
  5. מנועי החיפוש של גוגל שונאים שכפול תוכן, אבל האוהדים בפייסבוק מכורים לו.
  6. התוכן מספק לרגע את ה 'רעב הרגשי' שלנו להכרה  ושייכות.
  7. התוכן ברשתות החברתיות נע בין היסטריה (שהוא מייצר)  להיסטוריה (בגלל הסטאטוס החדש).

אנחנו מחפשים תוכן אמיתי ובסוף, לרב, מסתפקים בעטיפות ריקניות: צעירות, רזות, בלונדיניות וצבועות, מדולדלות כוחות ומוזנות מאוויר ואהבה, חסרות עמוד שדרה, בצד גורמים חסרי אתיקה, מוסר וגבולות המשחרים לתוכן לא להם, מהווים חלק מהתוכן בחיינו. הם בטלוויזיה, הם בתוכניות סלבס, הם באפליקציות, הם ביו טיוב, הם בשיחות הסלון של רובנו, אבל בעיקר, הם חסרי תוכן ומביאים את חוסר התוכן לחיינו. וכשהריק חסר התוכן משתלט על חיינו- בטלוויזיה, ברשתות החברתיות, ברחוב ובשיחות הסלון, ואנחנו נשאבים לייצור רייטינג חסר היגיון לריק חסר משמעות, הואקום התוכני שלנו אמנם מתמלא לרגע, אך שניה לאחר מכן, כמו גז, יתנדף מחיינו ושוב נהיה רעבים לריגוש שייצר לנו לדקה קלה התוכן הבא. האם ייתכן שהמירוץ אחר התוכן המיידי בשילוב עם הרצון לקצר תהליכים ולהשיג תוצרים וסיפוקים מיידיים מבלי לחוות את החוויות השלמות, רוקן מהתוכן את משמעותו האמיתית?…

תגיות: | שייך ל- כתבות למגזין פורבס

יצירת קשר:

0522-435-259

לדף הפייסבוק של קיצורי דרך